אני יושב בחדר העריכה בתל אביב. לפתע הנייד מצלצל. בצד השני קולה של אתי (שם בדוי) עו"ס מאברבנאל שמציעה לי לביים סרט עלילתי קצר עם מספר של פגועי נפש ממחלקת "ברוש" באברבנאל. אני משיב לה שזה נשמע מעניין ואשמח לשמוע פרטים. בשורה התחתונה היא מספרת לי שלא בדיוק לבנות על סרט עם דיאלוגים ו/או משחק ופעולות משובחות כי הם די "זומביים" ואני משיב לה שכל עולם התסריט מתבסס על שני אמצעים מרכזיים "פעולות ודיאלוגים" ובתמורה אני מציע לביים איתם סרט תיעודי אבל אתי מתעקשת להפיק סרט עלילתי קצר.
ללא כל הכנה הגעתי למחלקת ברוש אברבנאל, הכניסו אותי לחדר עם חמישה עשר מטופלים שישבו בשקט במעגל. היו שם נשים וגברים בכל מיני גילאים שונים. "טוב מה עושים עכשיו?" אני חושב לעצמי, אין הנחייה, אין הסברים. אז אני עושה את מה שאני הכי אוהב לעשות - לדבר עם ואל אנשים בגובה העיניים מתוך סקרנות עמוקה ואמתית. אני עובר אחד אחד בסבב ושואל שאלות בסיסיות וכמובן גם חוקר את סיבת המצאותו/ה באברבנאל. התשובות מגוונות ומרתקות. בסיום הסבב אני מגיע ליוני (שם בדוי), איש מבוגר כבן שבעים, איש מודיעין ומהנדס בוגר טכניון לשעבר, שאומר לי בפשטות "חביבי אתה ממהר מדי" (הכוונה בתחקיר המעמיק והאישי). ואני מודה לו על הכנות ומבקש ממנו שמעתה ועד סוף ההפקה והמפגשים שיהיה יד ימיני, סוג של סמן שיווסת את קצב ההתקדמות שלי בהתאם למד הרגישות שלו.
המפגש היה מרתק וכך כל שבוע, במשך שבעה חודשים, אני עושה נסיעה מהגליל הרחוק לאברבנאל, בת ים. אני מתחבר לדמויות, התסריט מתגבש מתוך סיפור חייהם, הנייד לא מפסיק לתעד ופתאום אני קולט שלמעשה אני מגיע למפגש חברתי נורמטיבי של אנשים שיש להם רצונות, כמיהות, תקוות ובעיקר חלומות....
בסוף התהליך הסרט הטיפולי הקטן שתוכנן הפך לסרט ענק, הצטרף מפיק חיצוני, צוות מקצועי, משאית של ציוד שנתרם, חמישה ימי צילום וסרט מדהים בשם "איפה שנגמרים השמיים" שבו השחקנים שהם המטופלים עצמם, מדברים, רוקדים, משחקים ומגשימים את עצמם!
הסרט הוקרן בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם, קטף שבחים ופרסים אך בעיקר עשה חסד עם המשתתפים בכך ששבר סטיגמות בקרב הצופים ובכך שלימד אותי להמשיך להיות אדם סקרן, להכיר את האחר, לצלול לתוך שטחים לא מוכרים ובמקרה של אברבנאל להאיר ולהאמין באנשים הנפלאים שהנורמטיביות (המשחק והדיאלוגים) שלהם מוצלים בתוך חומות הממסד, תרתי משמע