"אתם לא תראו אותי יותר" זה מה שאמר בני לאביו באחד מימי שישי בצהריים.
מכאן התחילה סגה ארוכה של ריצות לפסיכיאטר אישפוזים ועוד.
יום אחד התקשר אלי והרביץ קללות ברצף, הקשבתי ועניתי: "אני מבינה הכל יסתדר בסוף"
למחרת ביקש סליחה "אני ממש מצטער שקיללתי אותך...."
בגלל הניסיון שלנו בנושא זה דבר שחזר על עצמו מספר פעמים, הבנתי שזאת המחלה, ועניתי :"אני לא כועסת, אני מבינה שזאת המחלה...."
הייתה תקופה קשה מאוד לבני המתמודד, היו פעמים שבאמצע יום עבודה אמר להם שהוא לא מרגיש טוב והלך הביתה.
אחרי מספר ניסיונות של החלפת תרופות, מה שגרם לו להשמנת יתר, סוף סוף התאזן, הרגיש טוב יותר, מה ששיפר את תפקודו.
הוא הסיק מכל מה שקרה לו שאסור לו אף פעם להפסיק תרופות, ואינו מכחיש שיש לו מחלת נפש.
אני אביו ואחיותו תומכים כמה שאפשר, ומתי שצריך, בינתיים לשמחתנו הוא מרגיש טוב עובד, ומנסה לסייע למשפחות של מתמודדים.