עברו כבר הרבה שנים מאז שהיה לי ממש אבא,היום שאני מנסה לשים את האצבע על הנקודה הזאת בזמן שבה הבנתי שהוא פשוט מתחיל להעלם לי אני מבינה שזה היה הרבה יותר ארוך ממה שיכולתי להכיל אז...בהתחלה זאת היתה שחיקה איטית כמו שהשמש גורמת לדברים לדהות ,
ככול שגדלתי הוא נהיה קצת פחות

המבוגר האחראי שלי וציפה שאני יהיה המבוגר האחראי שלו...ואז הפכתי בעצמי לאימא- הבן שלי היה המתנה הכי טובה שיכולתי לתת לו ,הוא אהב אותו מאוד אומנם התלוותה לזה החרדה התמידית שמשהו יקרה ושקרה משהו היה עדיף שלא ידע...לפעוט יש חום,או שהוא נפל בגן...הזמן שלוקח להרגיע את סבא הוא הרבה יותר זמן מהטיפול במקרה עצמו.
ואז הגיעו המים- אח שלי נהרג בנסיבות טרגיות בנהר בארץ רחוקה-מים הרבה יותר הרסנים משמש וזה חילחל ,אומנם בהתחלה היה נסיון לשמור על מי שחי ,אבל המים כבר עשו חורים בנשמה וכול מקרה שקרה בעולם שקשור למים פשוט הציף את זה...ואז היה צונמי בתיאלנד..אנשים נעלמו במים ולאבא שלי שניסה לעצור את הצער שחילחל לנשמה זה כבר היה יותר מידי ואבא נמחק לי פתאום במהירות,דבר ראשון הוא הפסיק להיות סבא,ואז הוא הפסיק להיות אבא וזהו הוא כבר לא היה עצמו פשוט נמחק נשאר רק צל של אדם השתקפות בשלולית ..הוא שם לזה סוף .
לאחרים הוא נעלם מהר אבל לי הוא נמחק המון זמן עד שהוא היה כול כך מחוק שאי אפשר היה להחזיק אותו פה יותר.