ירושלים 13.9.2021

מילכוד ו"כוחות על" – דיווח שנתי.
מוצאי שבת של תחילת שנת תשפ"ב, כמו בכל שבת אני מתאימה את עצמי לצרכיו של בני.
השבת עוברת בשלום, ואנחנו מסיימים ב"הבדלה" ומנסים לצאת מן הקודש לחול, יחד.
הטלפון מצלצל, והעו"סית של בני, מן ההוסטל שבו מתגורר במהלך השבוע, מודיעה שאחד המדריכים אומת עם מחלת הקורונה, וייתכן שבני נחשף אליו...
ההודעה נופלת עליי כרעם ביום בהיר :
בני לא התחסן. בני לא מוכן להתחסן, וגם לא מוכן לשתף פעולה עם בדיקה כלשהי. אין לו אידאולוגיה נגד חיסונים, ולהערכתי גם לא פחד מזריקות. התנגדותו אובססיבית, ואי אפשר להתגבר עליה. יש לו מטבע לשון – "חד משמעית ונחרצות". בני ממעיט במילים, אך התנגדותו נחרצת, ואין מקום למשא ולמתן.
לכאורה בני מאזין לרדיו, לטלוויזיה וגם לי, אמו, שהוא נותן בה אמון ואני חוזרת ומסבירה על המגיפה וסכנותיה, אך אין לכך שום השפעה על התנהגותו בעולם. בני אינו מסוגל היום לקבל תכתיבים מאחרים. מחשבותיו קובעות את התנהלותו, ולצערי, תפישת המציאות שלו משובשת. אני חושבת שהוא מכחיש את מחלתו, ובדומה לכך את המגיפה העולמית, משום שאינו מסוגל להכיל אותן בעולמו הפנימי המבולבל והמסוכסך.
אני מנסה להיכנס לתודעתו, ולהבין את ראשו ואת התנהלותו – לשווא. ועליי להתמודד עם התנהגויות לא צפויות, שלא רואות את האחר, ואת העולם סביבו.
אני מרגישה שפוטה של מצוקותיו ושל שגיונותיו, חווה את עריצותן של חולשותיו, ואת ה"רווחים המשניים" שהמחלה מאפשרת לו ואני נכנסת למילכוד של רגשות שליליים וכעס שורף.
גם הדאגות מציפות: אני רואה אותו בדמיוני מדביק אותי המחוסנת, ואולי גם אחרים...
אני מדמיינת אותו מחובר למכונת הנשמה , וריאותיו מלאות הניקוטין לא מסוגלות להתמודד עם המחלה.
האחריות עליי כבדה. צוות ההוסטל מסתפק בעשייה מינימלית מחויבת, אנשי המקצוע מקשיבים, אך אומרים את האמת הכואבת: אין פתרונות חדשים. צריך להסתפק בהשלמה.
לעיתים קרובות אני מרגישה לבד מאוד במערכה הבלתי אפשרית, כשאני הרי חוווה עצמי כפחדנית.
תוך כדי מגיפת הקורונה, תוך כדי ההזדקנות שלי עצמי, מחלתו הנפשית של בני מתגברת, ומצבו הקוגניטיבי מתדרדר. למדתי להתפלל, ועד היום, לשמחתי, בני לא נדבק בווירוס.
עליי לצלוח את הקשיים כדי לשרוד ולהמשיך לעמוד במבחנים שהשמירה על חיי בני – במפורש שמירה על חייו – מטילה עליי. לפיכך אני מפיקה מעצמי "כוחות על" של התבוננות ישירה בסבל המשותף בלי להישחק. כוחות של סבלנות, סובלנות, איפוק, השלמה, התאזנות, תקשורת בונה ואפילו יצירתיות מפתיעה...
וברור לי מעל לכל ספק, שרק האהבה העזה לבני מאפשרת התמודדות שכזאת.
מיכלי.