top of page
Dalia
//
9.6.21, 5:23
מהרהוריה של אמא
יום אחד השמים נפלו
הארץ רעשה
ואני הרגשתי מוכה וחבולה.
היינו אז בניכר
רחוק מכאן
בננו בן ה-17 החל להתנהג שלא כתמול שלשום
שקרים, הסתרות ומעשים נוראיים במושגים שלי
וכך מצאנו את עצמנו מטופלים ע"י גורמי מקצוע
אשר עליהם ועלינו הצליח בננו האהוב "לעבוד"
שקרים הסתרות ומעשים נוראיים לרוב
הזמן חלף לאיטו הטיפול לא צלח
ובאקראי בני נתפס
ואנו למדנו כי סמים (חלקם קשים) הם דבר שבשגרה אצלו
מכאן ההתדרדרות במדרון החלקלק הייתה מהירה ותלולה
עוד לפני שנשמנו, למדנו כי יש בעיה שתשנה את חיינו לעד
בני האהוב, החכם , המוכשר ויפה התואר ניצל את כל כשוריו על מנת לתחמן את כולנו.
הפתרון הדרסטי הגיעה בצורת אשפוז במעין כפר איזון (בניכר)
נתק מהמשפחה, נתק מבית הספר, נתק מהחברים, נתק מהשגרה , נתק מהמוכר והרצוי - ועבורי אף נתק מסוים מהחיים
שנה וחצי עברה - הצלחנו לייצב אותו ואת עצמנו
שבנו הביתה/ארצה והייתה לנו שנה רגועה וטובה
ואז לפתע אביו , בעלי היקר והאהוב, נפטר בפתאומיות רבה ו - תוך חודשיים,
ונותרתי לבדי במערכה
שנים רבות אבדו ונעלמו לנו
עליות ומורדות , כאשר ברוגז עליי מצידו של בני היה דבר שבשגרה
בני האהוב שלי "דאג" להזכיר לי כל פעם שהיה לו אבא גאון חכם מבריק ומיוחד – וזה נכון מאד
אבל יש לו אמא טפשה, רעה, איומה ומה לא?
עד שבאמת התחלתי לפקפק בכישורי כאמא
כאשר אדם נותר הורה יחיד והוא מסוכסך עם ילדו הרי שזה מסבך את הכל הרבה יותר.
שנים רבות, רעות וגרועות עברו עלינו – כבר אמרתי
אירועים לרוב – שליליים, עצובים, ומדכאים כמובן
ייאוש, בכי, עצבות ואפילו תחושה של דכאון מידי פעם, וחוסר אונים היו מנת חלקי.
כל ניסיונותיי לגשר עלו בתוהו.
לאחר ש...
ירדנו לבורות של ממש, ביבים עמוקים שנראה היה שמהם אי אפשר יהיה לטפס למעלה
אחרי כמה אירועים דרמטיים שהתפרסו על פני תקופה ארוכה ביותר
הגעתי למצב שלא יכולתי יותר
או אז הבנתי שחוסר הגבולות שבני שם לו כנר לרגליו הינו באשמתי
וקבלנו החלטה על טיפל בקהילה , טיפול ארוך , מייגע ולא פשוט שארך
שנה ושלושה חודשים, עליו החלטנו יחד כי לא הסכמתי שיתגורר בבית
בסופו של התהליך בני יצא לחיים האמתיים, מטופל ומשתקם.
תודה לאלוהים – הקשר ביננו מצוין כיום
למדתי לתת בו אמון והדברים זורמים כפי שהם צריכים להיות באופן טבעי
הוא לומד היום מקצוע טיפולי ויש אור גדול בקצה המנהרה.
אני מודה לאל – אשרי שזכיתי
שרק ימשיך כך ושהכך הזה יהיה "רק להיום – כל יום"
סוף דבר נכון להיום : בני סוחב כיום שני תרמילים על הגב אחד בכל צד, תחלואה כפולה- מניה דפרסיה והתמכרות – מקבל שרותי סל שיקום, מקבל תרופות, נמצא במעקב רפואי ומנהל חיים רגילים כרגע.
דליה
8.6.2021
הפרעה דו קוטבית - מאניה דיפרסיה, התמכרויות
הורה
תגובות
תגובתך התקבלה!
5.7.21, 12:42
דליה יקרה,
תיאור התהליך הארוך שעברת מרגש וקשה. השיתוף עוזר למשפחות רבות להבין שהם לא לבד במצב המייאש הזה ונותן כוחות להמשיך כי כפי שאת כותבת, "כרגע" המצב טוב מאוד ומבטיח.
מודה לך על הסיפור ומאחלת שהמצב הטוב הנוכחי יימשך!
3.7.21, 17:09
וואוו, איזה סיפור מרתק ומרגש
אפשר לכתוב עליו סרט של החיים
והעיקר שאתם שניכם אמא ובן בדרך הטובה !!!
13.6.21, 10:59
את מתארת את פרק החיים רצוף הטראומות שעברת כאשת איש, כאם , וכאמו של בנך שבעברו היה מכור לסמים כ"מערכה". כדבריך: "נותרתי לבדי במערכה". התימצות הרגשי וה"עלילתי" שאת נוקטת בו בתיאור הדרך הארוכה בה ליוית את בנך- מסתיר כאב רב שממדיו האפיים כווצו במיומנות רבה. סיימת את התיאור ה"מכווץ", במילה:"כרגע". ביטוי העלול לבטא פקפוק ביציבות השינוי, שלא לומר חוסר אמון, בשינוי שעבר הבן לכיוון החלמה ויכולתו להתמודד עם החיים ללא "סיועם" של הסמים שהיו הטריגר להתפרצות מחלתו הנפשית. אכן סיפור מורכב וכואב. ואין ספק, שהבחירה בביטוי הזמן "כרגע", המערער וה"עכשוי" הזה, מגבילה אפשרות לתפיסה אופטימית של החיים, שהיו ויהיו, לצד מי שהיה "מכור" וחלה במחלה כרונית. ובכל זאת, הבחירה בשיתוף, מדגישה את שאיפתך לא להיות לבד במערכה". ואכן, ב"דפי" האתר, סיפורים המהדהדים לחויה שחוית. אינך לבד.
13.6.21, 9:58
דליה יקרה, תודה על השיתוף הכנה והאינטימי. נשמע שאת עוברת חיים בכלל לא פשוטים... אותי זה פוגש במקום שנורא קשה לי לפעמים לזכור שכל הדברים המעליבים שנאמרים לי הם חלק מהמחלה, ואם לא היתה המחלה כנראה היינו מקבלים אהבה ולא מילים ומעשים נוראיים.
ממש משמח לשמוע שהבן שלך בתהליך שיקום ואף לומד להיות מטפל. זה מדהי ם!! תודה על התקווה שאת נותנת.
bottom of page