הי לכולם
אני בן לאמא שמתמודדת עם מאניה דפריסה מזה 13 שנים.
אומצתי על ידה וע"י אבי.
במשך השנים ההתמודדות שלה הייתה און אן אוף לא משהו גלוי אך בדיעבד הבנתי את ההקשרים, את הסיבות שגרמו להתפרצות שבאו לימים...

אני רוצה לשתף אתכם שכילד מאומץ לאם מתמודדת, מקומי היה "מוגבל"
(כך הרגשתי) כי אני מאומץ. הרגשתי אי נוחות להעיר היערות כשהתנהגותה היתה קיצונית ולשתף בדברים שיכולים לפגוע או למנוע ממנה דברים, בגלל הסטטוס שלי.
כילד חיכיתי לגיל 18 להיות עצמאי, חופשי, ללכת לצבא ולאחר מכן לחיים אזרחיים... העיקר לא להיות מוגבל.
לפעמים הרגשתי שאני מטפל בה, מתעניין, דואג, מצחיק ומחבק. רק כדי להגיד לה אמא אולי יש כאן משהו שאת מתמודדת איתו.
אך החוויה שלי כילד מאומץ היתה גדולה. הסביבה המשפחתית "מנעה" ממני את המרחב ליזום, כך הרגשתי.
כיום אנחנו 13 שנים לאחר שמחלתה התפרצה, אני אדון לעצמי, מתפתח ומגשים את עצמי ויחד עם זאת דואג, מכיל ומקשיב לאמי, אמי מטופלת ומקבלת את עצמה. היחסים שלנו פתוחים יותר וברורים, בלי התפתלויות, אמא למדה לתת בי אמון, לאפשר לי להיות שותף לעולמה הפנימי, באיזו שהוא אופן גם אני מאפשר לה להיות שותפה לעולמי.
כך גם הדרך לריפוי שלה ושלי הובאו לכדי מימוש. תודה (: