מסתבר שיש לי הגדרה. אני מחלימה עכשיו מפוסט טראומה מורכבת. אני? טראומה? מתי חוויתי טראומה? ההכחשה שבי עוד מנסה לבעוט בכוחותיה האחרונים. "תסמכי עליי, אני מטפלת באנשים הרבה שנים". אומרת לי המטפלת שלי.

אני חוזרת הביתה ומתחילה לקרוא על זה. כל מה שאני חווה – ניתוק רגשי, הדחקה, אובדן הזכרון, חוסר משמעות בחיים, חוסר בטחון, ההישרדות ששלטה בי כל החיים... הכל כתוב שם. ועולה בי בכי עמוק.

מסתבר שזה לא אירוע חד פעמי כמו אונס או תאונת דרכים, אלא תקופה בחיים טראומתית שבה עוברים דברים קשים כל הזמן... אם לחיות עם אמא משוגעת, עם זעם בעיניים, צורחת שכל השכונה שומעת ואלימה במשך שנים זה לא טראומה, אז מה זה?

אני מתחילה לקבל את הסיפור שלי. מבינה שכל החוסר בטחון, החוסר אמונה בחיים, הריקנות, הערך העצמי הנמוך שלי, הבושה. הכל מתחיל שם. שנים אני מנסה לטפל בעלים האלה שגדלו על העץ כשהשורשים עוד רקובים ולא מטופלים ואני בכלל לא מקשרת את מה שקורה לי בחיים לזה. אז עכשיו אני מתחילה קצת יותר להבין. אני מצליחה לקרוא לעצמי מחלימה.

בזמן האחרון אני מתחילה לקלוט גם כמה תקופת הפיגועים השפיעה עליי. הייתי ילדה כשרבין נרצח. ולפני ואחרי היו פיגועים. הייתי דרוכה. מסתכלת כל הזמן על מי עולה לאוטובוס. בודקת שלא הולך מאחורי מישהו עם סכין שיכול לדקור אותי. אני מבינה עכשיו שלא היה לי בטחון. לא בבית ולא בחוץ. הרבה שנים. וזה השפיע. פוסט טראומה מורכבת קוראים לזה.