גיל 16, אני מסדרת את הבית ומגלה על המיטה של ההורים את התרופה של אמא שלי. תרופה לסכיזופרניה.

לא הייתי מופתעת. הרי המצב בבית שלי לא היה נורמלי כל השנים. אבל עכשיו זה ברור ויש על זה חותמת. מה זה סכיזופרניה? לא ממש ידעתי ועד עצם היום הזה לא ממש התעסקתי בזה.
מה שכן, פתאום זה נתן לי אישור. יש לזה שם. זו מחלה. אמא שלי היא לא סתם "אמא רעה". היא לא אשמה.

שיתפתי את ההורים שלי שאני יודעת. הם אמרו שרצו לחכות שאהיה יותר גדולה ואז יספרו לי. כנראה חשבו שזה מגן עלי. איך זה הגן? אני לא ממש יודעת. דווקא לחיות עם אמא מופרעת בלי לדעת מה באמת קורה זה יותר מפחיד. ככה לפחות הבנתי מה זה.

מה שקרה אחר כך זה שעזבתי את זה לחלוטין. זה עזר לי לסלוח לה נורא מהר. אולי מהר מדי. קיבלתי את התשובות שהייתי צריכה, חשבתי ש"זה שלה" והמשכתי הלאה בחיי. ובין כה כבר לא היה קיים בי כעס...

גם לא היה אכפת לי כל כך לספר את זה לאנשים אחר כך. פשוט אמרתי שלאמא שלי יש סכיזופרניה. אבל לא קישרתי את זה אליי. אני אחרת. אני בריאה.

עד שאני מגלה אחרי כמעט 20 שנה שוואלה זה השפיע עליי ואני אפילו לא יכולה להתחיל להבין עד כמה. שמה שעוברים בילדות נצרב בתת מודע שמנהל אותך בלי שאת שמה לב בכלל. פתאום אני קולטת למשל שאני בוחרת רק בבני זוג שיש להם בעיות נפשיות ושאני המטפלת שצריכה להציל אותם. שאני תמיד מנסה להיות בסדר כל הזמן. שיש בי בושה שמכרסמת בי, שיש בי המון פחדים... כן זה לגמרי קשור אליי.